אחרי פרידה, אחד הדחפים החזקים ביותר הוא לשלוח הודעה. זה קורה לרוב ברגעים של בדידות, שעמום או געגוע. פתאום עולה מחשבה: אולי שווה לכתוב, אולי זה ישנה משהו, אולי זה ירגיש טוב יותר.
הדחף הזה אינו מקרי. במהלך הקשר, שליחת הודעות הייתה הדרך המרכזית לשמור על קשר, לקבל תגובה ולהרגיש קרבה. לאחר הפרידה, המנגנון הזה נשאר פעיל. המוח ממשיך לחפש את אותה הקלה מיידית שהייתה מגיעה דרך תקשורת.
עם זאת, חשוב להבין שהדחף אינו קשור בהכרח למה שיקרה בפועל. גם אם תשלח הודעה ותקבל תגובה, ההקלה תהיה זמנית. לאחר מכן, לרוב חוזרים לאותה נקודה, ולעיתים אפילו למצב מורכב יותר.
בעיה נוספת היא שהדחף אינו קבוע. הוא מגיע בגלים. ברגע אחד אתה בטוח שאתה רוצה לשלוח, וברגע אחר זה כבר פחות רלוונטי. לכן, פעולה מתוך הדחף עלולה להוביל להחלטות שלא היית מקבל במצב רגוע יותר.
כדי להתמודד עם זה, כדאי ליצור הפרדה בין הרצון לבטא לבין הפעולה של שליחה. ניתן לכתוב את ההודעה, לפרוק את מה שיושב עליך, אך לא לשלוח אותה. פעולה זו מאפשרת עיבוד רגשי מבלי לפתוח מחדש את הקשר.
בנוסף, מומלץ לקבוע כללים ברורים מראש. לדוגמה: לא שולחים הודעות בלילה, ולא שולחים הודעות במצבי קיצון רגשיים. כללים כאלה עוזרים להתמודד עם רגעים שבהם קשה לחשוב בצורה שקולה.
עם הזמן, כאשר לא פועלים על הדחף באופן אוטומטי, הוא נחלש. הוא עדיין מופיע, אך פחות שולט בהתנהגות.
בסופו של דבר, המטרה אינה להעלים את הדחף, אלא ללמוד לא לפעול עליו באופן שמחזיר אותך אחורה.
אנחנו מאמינים בהייד ומיוט. שישים יום של דיטוקס מהאקס. ואחר כך נדבר.
מתוך עשרת הדיברות:
