יש לילות שבהם מילים מצליחות לעשות מה שאף הסבר לא עושה: להרגיע. כתיבה טיפולית היא לא “שיעורי בית”—היא שיחה עדינה עם עצמנו. כשהיא פוגשת מנטרה אישית—משפט קצר שמזכיר לנו מי אנחנו—נולדת שפה שמחזקת מבפנים.
מתחילים במחברת פשוטה
לא צריך מחברת יוקרתית; צריך מחברת שנעים לפתוח. קובעים טקס של 10 דקות ביום: כותבים הכול—רשימות, שברי משפטים, ציור קטן. בלי עריכה, בלי שיפוט. בסוף כל כתיבה—שני משפטים קבועים: “מה כאב היום?” ו“על מה תודה היום?”. אחרי שבוע—מרגישים יותר אוויר.
פרק פריקה ופרק מיקוד
פעמיים בשבוע עושים “פריקת עומס” של 20–30 דקות—כותבים עד שהרעש שוקט. למחרת—“מיקוד”: שלוש שאלות קצרות—מה אני צריך/ה עכשיו? ממה אני נמנע/ת? מה צעד קטן שכן אפשר? התשובות הופכות לתוכנית פעולה רכה.
מנטרה אישית: משפט אחד שמחזיר אותי הביתה
מנטרה טובה היא קצרה, בהווה, בגוף ראשון: “מותר לי להרגיש ולנוח”, “אני בוחר/ת בעצמי, יום אחד בכל פעם”, “הלב שלי מחלים בקצב שלו”. כותבים 5–6 אפשרויות, אומרים בקול, ובוחרים את זו שמרגישה “שלי”. תולים ליד המיטה ובמסך הנעילה. המטרה אינה “לשכנע”—אלא להזכיר.
טקסי בוקר ולילה
בוקר: מים, שתי דקות שמש, חזרה על המנטרה שלוש פעמים. לילה: פסקת תודה קצרה, נשימות איטיות, וחזרה שקטה על המנטרה. הטקסים הקטנים מחווטים מחדש את תחושת הביטחון.
כשהמילים נתקעות
יש ימים שאין מה לכתוב—זה בסדר. אפשר להשתמש ברשימות מוכנות: “חמישה דברים שמרגיעים אותי”, “שלושה אנשים שאפשר להתקשר אליהם”, “שתי פינות בעיר שעושות לי טוב”. זה לא טריק—זה לפתוח דלת קטנה לאוויר.
לכתוב לעצמי כמו לחבר/ה
הקול הפנימי לפעמים נוקשה. מנסים ניסוי: לכתוב לעצמי כאילו אני חבר/ה טוב/ה. פתאום השפה מתרככת: “לקחת יום חופש זה בסדר”, “עשית היום מעל ומעבר”, “מותר להיות איטי/ת”.
סיכום
כתיבה ומנטרה לא מוחקות כאב, אבל הן יוצרות מרחב בטוח שבו הלב יכול לדבר והראש יכול לנוח. מילה אחר מילה, משפט אחר משפט—נבנית בתוכנו תחושת בית חדשה.